בעוד הנשים, הילדים וחלק קטן מהגברים, נשארים בקריית חיים וממשיכים לעבוד לפרנסת הקיבוץ, החלו המתיישבים הראשונים להתקין את המבצר למגוריהם.

הם עדיין לא הבינו למה הבדואים, תושבי האזור, אשר נהגו לשכן במבצר את עדרי העיזים שלהם, להגן עליהם בלילות החורף הקרים, מספרים שהם עצמם, מעולם לא ישנו בין כותלי המבצר, כי שוכנים בו שדים ורוחות.

כעבור שבועיים, החלו הראשונים לחלות בקדחת המערות, אשר נגרמת כתוצאה מעקיצתה של קרצייה מקומית. כעבור חודש וחצי כבר נפלו למשכב הקדחת הקשה יותר מ – 20 חברים. זריקות הפניצילין, תרופת פלא חדשה, שהשגתה עלתה במאמצים רבים, הצילה את חייהם.

מחלת הקדחת לא הותירה ברירה והחברים החלו בהקמת מחנה אוהלים, לרגלי המבצר, אשר ישמשו למגוריהם.

הקשר עם הנותרים בקריית חיים ושאר העולם, התבצע בעיקר באמצעות איתות.

 

אחת הבעיות הקשות ביותר שהעיבו על המקום באותם ימים, היתה המחסור במים. אספקת המים לשימוש שוטף באה מאגירת מי גשמים בבריכת אגירה שהקימו החברים על יד המבצר וכן מבארות מים, מהן שאבו מים שגם לאחר טיהור, לא היו מספיק טובים לשימוש.