אולם דבר לא עצר את תנופת הבנייה והצמיחה, בקיבוץ יחיעם, המפלס את דרכו באדמת הטרשים, עד אותו לילה באו"ם, כ"ט בנובמבר, 29.11.1947, עת החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקתה של ארץ ישראל וסיום המנדט הבריטי.

בעוד המוני בית ישראל הלומי שמחה, יוצאים במחול ברחובות, הוצאה הנקודה החדשה אל מחוץ לתחומי המדינה היהודית.

מקריית חיים, שודר איתות אל החברים ביחיעם: "הלילה הוחלט באו"ם על הקמת המדינה העברית".

ואנשי יחיעם השיבו באיתות: "דרישת שלום מהמדינה הערבית. לילה טוב".

 

 

לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה של האו"ם, התארגנו היישובים היהודים המעטים בגליל המערבי לקראת הבאות.

לחברי יחיעם היה ברור כי התקפה על היישוב המבודד, המוקף אוכלוסייה ערבית, היא רק עניין של זמן. היה הכרח לצבור נשק, מזון ותחמושת. איך? מהיכן ובאילו משאבים?

ביחיעם היו באותו זמן 60 חברים וחברות בלבד, כשברשותם נשק מועט. בראשית ינואר הגיעה למקום כיתה של חי"ש, מגדוד 21, בתחילה ללא נשק וללא ציוד. בהמשך צויידו החיילים בנעליים אוסטרליות, מספר רובים פולנים ו – 20 כדורים לכל רובה.

 

"לא חששתי לאפשרות של כיבוש הנקודה. בראש וראשונה לא האמנו כי אפשר לכבוש נקודה בה יושבים יהודים... חששתי בעיקר מפני מצור ממושך והתחלנו להתארגן לקראתו... ניתוק המגע עם הערבים בסביבה לא היה מוחלט. ערבים בודדים המשיכו לבקרנו, אם כידידי אמת ואם כמתחזים ל"ידידים". בעל איטליז מתרשיחה, מנוסה במלאכת ההברחה, מרבה לבקרנו ומספר על אסיפות נלהבות, בהן אוספים כספים למלחמת הקודש ביהודים. הוא גם היה זה שהודיע לנו על ההתקפה המתוכננת נגדנו".

 

20.1.1947 – נפתחת ההתקפה הראשונה על יחיעם, על ידי צבא מסודר, בראשותו של קאוקג'י. ההתקפה הזו מבחינת עוצמתה, מבחינת סוגי הנשק, מבחינת הפיקוד וסדר הגודל של כוחות האויב, היתה חריגה עד אותו יום וראשונה בסדר גודל כזה במלחמת השחרור. זו היתה גם הפעם הראשונה שהאויב הפעיל ירי מרגמות.

ההתקפה הראשונה נהדפה על ידי אנשי המקום, שהניחו לאויב להתקרב סמוך ככל האפשר לגדר ואז פתחו בירי מרוכז והסבו לאויב אבידות רבות.

מבין אנשי המקום נהרגו ארבעה לוחמים ו – 21 נפצעו.

עם שוך היריות הגיעו למקום חיילים בריטיים, שהציעו לחברים ולחיילים להתפנות לנהריה ומשאלה סירבו בנימוס, עזבו הבריטים את המקום כשהם לוקחים איתם את הפצועים.

שוב נותר הקיבוץ מנותק ומבודד וכמעט ללא תחמושת. מידי פעם היו מטוסים זורקים תחמושת ומזון מן האוויר.

האויב התפרש מסביב לנקודה. המפקדה, בראשות אדיב שישאקלי, ישבה ב"גבעת העץ", שנקראה כך על שם עץ חרוב ענק שצמח במרכזה.

הלוחמים במבצר סבלו ממחסור חמור בתחמושת ושיטת ההגנה היתה באמצעות יריות בודדות ממרגמת השווארצלוזה האוסטרית היחידה, אשר עשתה רעש עצום ואותה הזיזו הלוחמים ממקום למקום, כדי ליצור רושם שבידם מרגמות רבות, מה שאכן הוכיח את עצמו.

לאחר ניסיון הכיבוש הראשון של האויב, שלא צלח, נסוגו כוחות האויב והותירו רק לוחמים בודדים שהתמקמו בגבעת העץ וברכס שופייה (געתון היום), אשר צלפו ללא הרף על יושבי הנקודה, במבצר, במחנה האוהלים ובשני הצריפים שכבר הוקמו במקום.

עיקר המלחמה, הן של הערבים והן של כוחות ההגנה, התמקדה בדרכים, כאשר הערבים מנסים למנוע מהשיירות, נושאות ציוד, מזון ותחמושת, שאירגנה ההגנה, מלהגיע אל הנקודה המבודדת.